הבלדה על שטפן הגדול.

בטירה קדומה, על מצוק בהר,

היכן שזורם לו לאיטו נהר,

דומעת נאנחת נסיכה יפה,

סמוקה ולוהטת, כוורד בגינה.

כי לשדה הקרב בעלה הנאהב ,

עם צבאו יצא,וטרם שב.

עיניה התכולות בדמע זוהרות,

כפניני הטל,בעשב הן בורקות.

תלתלי זהב על חזה הצח,

יפות וענוגות, כפרחי לילך.

המלכה האם על כלתה שומרת,

ובמילים רכות אותה היא מעודדת.

אורלוגין קורא בלילה בחצות,

בשער הטירה של מי ההלמות?

אני הוא זה ,ילדך בנך האהוב,

מהקרב שבתי פצוע וכאוב.

גורל מר היה חלקינו,

וצבאי הקט פוזר וכבר איננו.

אך פיתחו השער,צבא תורכים סביב,

רוח כפור וגשם את פצעי מכאיב.

פתע לחלון הנסיכה ממהרת,

הו מה מעשיך?המלכה שואלת..

אל שער הטירה,המלכה האם יצצאה,

ובאלו המילים אל בנה דיברה;

נוכרי על מה דיברת?שטפן במרחקים,

בחרבו מכה הוא בצבאות תורכים.

אני הרי אמו ,אותו דם ובשר,

ואם אתה זה,הרי אתה לי זר.

אך אם השמים עלי להכביד רוצות,

ואת שנות חיי בעצב לכסות,

אצילות הנפש שלך שינתה הכול

אם אתה הוא שטפן הגדול.

ללא הניצחון על אויב אכזר,

בפקודתי הנחרצת ,לא תחצה השער.

חזור אל לגיונך ,למען מולדת פול,

וזרי פרחים על קברך נשתול.

אל הקרב שב שטפן,בקרנו נושף,

וצבאו הדל, יחדיו מתאסף.

צבא תורכי בורח,שדה הקרב נוטש,

נופל כשיבולים מוכים ביד חרמש.